להקת בית הנוער, אילת

(שרונה)

חברים יקרים,
מה טמון בכח של מפגש להקה? מפגש מחזור? מפגש קבוצה? או כל מפגש נוסטלגי? מה הופך את זה למשהו משמעותי, ממלא, חשוב, כאילו שום דבר אחר לא יכול להיות חשוב יותר ממנו?
לאן זה לוקח אותנו?
איזה התפתחות אישית תצמח לכל אחד מאיתנו בעקבות הארועתראפיה שהיה לנו, או ג'קיתראפי,  או קפריסינתראפיה  או בקיצור קפ'תראפי שהיה לנו?
קרה כאן תהליך שבמבט כולל אפשר לראות אותו כתופעה. התופעה הזאת קשורה מאוד לאהבה הענקית שיש לנו לג'קי,  אך היא קשורה גם לאהבה שלנו את עצמנו, הקשבה לצרכים הרגשיים והחברתיים שלנו.
התופעה הזאת היא אולי הדרך שלנו להגדיר לעצמנו מחדש מהם הערכים שאנחנו בוחרים להוקיר ולהעריך? אחרי שעשינו לביתנו, משפחתנו. בגיל ההתבגרות, עיצבנו את זהותנו  יחד עם ג'קי, והנה כמו אז, אנחנו מוצאים את עצמנו בוחנים מחדש את הבחירות שהיו לנו בחיים, ורואים מה נשאר ומה נשכח, ומה עם השנים מעולם לא נפקד מאיתנו.
קפריסין בעיני היא חלק הצהרתי מתוך תעודת הזהות שלנו כבני אדם.
המפגש הזה התקיים כי היה כאן ארגון מעולה, מוטיבציה של קבוצה ענקית לפגוש את ג'קי ותזמון מעולה. אבל כל זה לא היה יכול להניע 30 איש לנסוע מעבר לים כדי להיות עם ג'קי ועם החברים, אם לא היה כאן רצון גם לפגוש את עצמנו במרחק הזמן.
מצאתי את עצמי יכולה לשמח ולהיות משוחררת יותר,  התגעגעתי  והתרפקתי על זכרונות הימים שככה התנהגתי רוב הזמן……… מצאתי שאני יכולה לזהות מה מתאים לי ומה פחות, ולעשות בחירות קטנות אך משמעותיות.  בדקתי עד  כמה לחץ קבוצתי מפעיל אותי קצת יותר ממה שאני רוצה, ואיך לעמוד מול זה בלי להרגיש אשמה. כשג'קי העמיד איתנו את איש המלחמה – הרגשתי איך החויה הצרובה בגוף חוזרת ומביאה איתה את ניחוחות העבר, את הסקרנות והציפיה להתרגשות שכל שיר וכל העמדה עוררו בי, ויחד עם זאת חשבתי על כך שיש חברים אחרים שבשבילם החוייה  המרגשת שלי היתה כאב שלהם – אז לא ראיתי, היום אני יודעת שכל אחד ראה את זה מנקודת מבטו אחרת.
אורית חברתי, שנלחמה כל כך הרבה שנים לזכות בקטע סולו, הינה ההוכחה הענקית לכך, שאיפה שזה לא זורם בקלות, צריך לחפש נתיב אחר, הנתיב לא חייב להיות דווקא לא לשיר, זה יכול להיות לבחור לשיר במקום אחר, אבל אין ספק שהנתיב שאורית בחרה בו, לרקוד, גרם לה לקבל את התשואות הענקיות.
גם אני שאהבתי מאוד לשיר, ועדיין אוהבת, יודעת שבמסגרת הלהקה תישמר לי פינה חמה של שירה, אבל בחיים ידעתי שזה לא הכיוון שאני צריכה ללכת בו כדי לחוות הנאה משולבת בהצלחה.
הלהקה וכל מתכונת שתהיה להמשכיותה, היא הזדמנות נהדרת לגלות מחדש כשרונות מתוכנו, לתת במה לכל חברי הלהקה לדורותיה להופיע בפנינו, לעשות אודישן כל שנה, כדי לגלות לעצמו מה הוא אוהב ונהנה לעשות – ומאיתנו יבואו התשואות, לא רק על התוצאה, אלא על הרצון להתחבר לביטוי ויצירה.
יש לנו פלטפורמה מעולה לתת לעצמנו את החויה המיוחדת הזאת.
לזה אני מתחברת  ומאמינה שכל מפגש שנתי, יביא איתו בריאות אהבה וחדוות יצירה.
אני מודה לכל מי שהיה איתנו בגוף ובנפש, מרחוק ומקרוב, שלל האנרגיות שזרמו מכל הכיוונים עשו את המפגש הזה למה שהוא היה עבור כולנו.
אני מאמינה שההתבוננות הזאת על מה שקרה לנו עוד לא נגמרה, ככל שנחשוב על זה יותר, נשוחח עם חברים –  נבין יותר לעומק מה קרה לנו ברמה האישית.
אשמח לשמע איפה זה מוצא הדהוד גם אצלכם…
שרונה

RSS תגובות