יול 30 2009
קפריסין 2009 – ז'קי אדרעי
יקירי
זמן מה חלף מאז שבנו מן האי וכולנו חזרנו לשגרת חיינו.
בימים ששהינו שם ביכינו חבר שנפטר במפתיע, מזיעים חיבקנו אחד את השני ואיש לא הרגיש דחוי.
שתפנו איש את רעהו בחיים שעברו עלינו בארבעים השנים האחרונות, האזנו וגם דמענו. בכלל הייתה המון האזנה וכבוד הדדי במפגש הכל כך אצילי הזה.
היו מאתנו שבאו מתוך אהבה להגיד שהיה רע, ובעיני הם הפכו את המסע הזה לאנושי כל כך כי רק דג מת שוחה עם הזרם.
קבלנו את השבת יחדיו כמו משפחה אחת גדולה, הקשבנו לדברי מוסר וערכים של נתינה שלא על מנת לקבל דבר בתמורה. התפללנו לאל גם אם לכל אחד מאיתנו הגדרות שונות באשר למהותו.
אכן הייתה תחושה ש"מלאכי השלום – מלאכי עליון" שורים ביננו ומתפעמים מהקהילה הקטנה שיצרנו לעצמנו גם אם היא הייתה ארעית. שרנו מתוך אהבה והנגון דמה לצליל כנור שכמה שהוא ישן יותר כך נעימים צליליו יותר.
כמה נהדר היה להתפעם מעצמנו, מכשרונותינו, מהענקת פרסים ומדליות לעצמנו כי באי ההוא בזמן הזה רק אנחנו היינו חשובים היינו הקהל של עצמנו. אהבנו את עצמנו לדעת ולא מתוך אנוכיות חלילה כי רק מי שיודע לאהוב את עצמו ידע גם לאהוב את האחר.
מסר של אחוה רעות ושלום שררו בתוכנו ולא בכדי העמדנו שוב את "לו לא הייתי איש המלחמה" שמעציב לראות כמה הוא עוד אקטואלי ארבעים שנה אחרי.
המחזנו את עצמנו מחדש ומפליא היה להבחין עד כמה גערה אחת גוררת אותה תגובה אינסטינקטיבית שלכם מלפני ארבעים שנה כאילו זה היה אתמול, כאילו אינכם הורים לילדים בני עשרים פלוס.
חזרנו לארגז החול בבית פילפ מוריי, בבית רובין ובאמפיתאטרון רק שהפעם לא החזרנו לאותו שובב שצרב את עיננו בחול אלא חבקנו אותו, הבנו שהוא כועס כי הוא לא בשורה הראשונה ולעולם לא יזכה לשיר סולו בחגיגה של החיים.
ובאשר אלי תלמידי הטובים
זכיתי ש"לא תשכחוני לעת זקנה" זכיתי בכם בנעוריכם זכיתי לראותכם בבגרותכם ובתפארתכם.
תודה
ז'קי